חטיבת הקאסטום

״אני נע ברחבי הדבוקה מלמטה למעלה,

מלמעלה למטה –

כמו סכין שפורסת עוגת גבינה מפוארת, ללא מאמץ!

יושב על הדרופים או על השיפטרים – ונוח לי באותה מידה.

זו העבודה שלי,

זו התשוקה שלי,

ורציתי אופניים שיבצעו כאילו הם חלק ממני:

אדם, מכונה, בשר, קרבון וחלקי הינע –

מחוברים יחדיו ומשלימים זה את זה על הכביש כאילו כך נועד!״

 

 

פגשנו לשיחה קצרה את אילן אולמן –

בעלים ואחראי הביצועים במועדון 500 וואט,

מהמועדונים הגדולים והמקצועיים בארץ,

שבתוך שלוש שנים הפך לשחקן מרכזי בתחום איש הברזל והסיבולת, עם צמיחה מתמדת של לקוחות מרוצים.

בעברו: מאמן נבחרות ישראל באופני כביש, אולימפיאן מוכח (העפיל ל־3 אולימפיאדות),

עבר אינספור אליפויות עולם ואירופה,

גידל, טיפח ואימן עשרות אלופי ואלופות ישראל.

בין רוכביו – האחים איתמר ובן איינהורן, האחים רועי, עומר ועידו גולדשטיין, עודד קוגוט, רותם גפינוביץ, אדר שריקי ואחרים.

הקים את נבחרת הנשים הראשונה.

איש של דאטה, מדע, יצירתיות ונועזות תחרותית “עארסית” עם רצון עז לחתור למגע וליצור ניצוצות – כפי שהוא עצמו אוהב להגדיר.

 

 

שאלה:

 

שלום אילן,

אתה עשרות שנים בתחום,

עברת לא מעט זוגות אופניים – סביר להניח מהטופ שבטופ.

מדוע פתאום בחרת דווקא בטיטיצ’י?

 

תשובה:

 

ראשית – כי אני יכול!

שנית – כל זוגות האופניים שרכבתי עליהם נרכשו בכספי.

הקפדתי תמיד לרכוש את אופניי בעצמי, כדי שלא אהיה לעולם בעמדת נחיתות מול יבואן –

כזה שעושה לי “טובה”, או שמצפה שאמכור אופניים בכמויות או בסכומים מסוימים,

ותוך כדי זה “יושב לי על השעון” עם תזכורות יומיות שמזכירות לי שזו כביכול זכות לרכוב על האופניים שלו.

או שאמצא את עצמי כופה על מתאמנים ומתאמנות שלי לרכוש אופניים שלא תמיד מתאימים להם.

 

ואחרי הפילוסופיה הזו –

הזדקנתי מספיק כדי להחליט:

בא לי שהכלי העבודה שלי יתאים לי פרפקט. בצורה מושלמת.

 

 

 

שאלה:

 

מה זאת אומרת בצורה מושלמת?

מה ההבדל בין טיטיצ’י לבין, נניח, פינרלו?

 

תשובה:

 

שאלה מעולה! פינרלו, טרק מדון, ספסיאלייזד טארמק – ברמות הגבוהות – אלה אופני קצה.

מוכחים. מעולים.

אבל – סדרתיים.

 

נניח שאני מטר שמונים, עם רגליים קצרות ופלג גוף עליון ארוך –

אצטרך לרכוב על שלדת 54, לשים סטם 130,

ובגלל שהגב שלי סדוק, והתחת שלי “זקן” –

לזרוק על ההיגד סטאק של שלושה־ארבעה ספייסרים.

בקיצור – אני יוצר פשרות.

מנסה להכניס את עצמי – האדם הייחודי שאני – לתוך תבנית תעשייתית.

 

בקאסטום זה הפוך.

השילדה נתפרת בדיוק לפי המידות שלי.

כל הסטיות האנטומיות נלקחות בחשבון מראש,

והשלדה פותרת אותן – לא מתפשרת עליהן.

ואז, כל שאר החלקים “מתלבשים” מושלם – ולא “משלמים”.

 

 

 

שאלה:

 

ולמה זה חשוב לך כל כך?

 

תשובה:

 

כי זו העבודה שלי.

סוף שבוע אחרי סוף שבוע – אני בין דבוקות,

עובר בין רוכבים ותיקים ומנוסים לרוכבים חדשים ומתחילים.

כדי לתת 100% – פיזית ומנטלית –

אני צריך להיות ב־100% נוחות.

בלי כאבים, בלי תזכורות מהגב, מהצוואר, מהכתפיים… מהוותק.

 

עם הטיטיצ’י – אני פשוט זורם.

נע בין הדבוקה מלמטה למעלה, מלמעלה למטה,

כמו סכין שחותכת עוגת גבינה – חלק, מדויק וללא מאמץ.

דרופים או שיפטרים – נוח לי באותה מידה.

זו העבודה שלי,

זו התשוקה שלי,

ורציתי אופניים שיבצעו כאילו הם חלק ממני.

אדם. מכונה.

בשר, קרבון וחלקי הינע –

מחוברים יחד, ומשלימים זה את זה – כאילו כך נועד.

 

 

שאלה:

 

וואו! איזה דגם של טיטיצ’י אתה רוכב עליו?

 

תשובה:

 

הונטו.

אופני טיפוס ואנדורנס מעולים –

עם משקל מצוין וביצועים חדים.

אני כבר לא מתחרה,

אבל האופניים מגיבים, נוחים ומדויקים.

אני יכול לרכוב בדבוקה 1 או בדבוקה 4 –

ויהיה לי טוב באותה מידה.

 

 

שאלה:

 

האופניים האלה לא זולים…

האם המחיר מצדיק את התמורה?

 

תשובה:

 

שאלה של השקפת עולם.

אני מתייחס לעבודה שלי ברצינות מוחלטת –

חסר פשרות.

אני מסכן את עצמי, נדחף לפוזיציות לא פשוטות,

סופ”ש אחרי סופ”ש.

תמיד מגיע, תמיד בזמן, תמיד נותן 100 מתוך 100.

 

אז כן – הכלי שלי גם צריך להיות 100.

לתת 100.

 

ולכן – כן,

התמורה שווה את המחיר.

 

לא רכשתי את האופניים האלה כדי להשוויץ.

רכשתי אותם כדי למקסם את מה שאני מבטיח ומקיים.

זו רכישה שאין לי לגביה – ולא תהיה –

שום חרטה, ולא רגע של ספק.

 

 

שאלה:

 

תודה רבה אילן,

שתמשיך לרכוב בדרכים בטוחות.